דנה ילדה לפני כשנה את ילדם השלישי. היא מותשת מהטיפול בכל השלושה, שהם בגילאים די קרובים אחד לשני, ונעזרת הרבה באמא שלה.
אחת הסיבות העיקריות לכך שהיא הביאה את הילדים בטווחי שנים קרובות, זה כי בזמנו אמא שלה הבטיחה לה באופן נחרץ, שהיא תמיד תהיה לצידה ולעזרתה עם הילדים, ותהיה לה תמיכה מלאה.
לאחרונה, דיאלוגים מהסוג הבא מתנהלים בין דנה לבין אמה:
אמא: "דנה'לה את חייבת לשים את הילדים יותר מוקדם ובשעה קבועה לישון."
דנה: "למה? אני מסתדרת טוב מאוד עם הזמנים שלנו."
אמא: "את הורסת להם את השגרה, ככה זה לא בריא, את יוצרת הרגלים רעים."
דנה: "אמא, אל תגזימי, זה לא שאני שמה אותם בעשר בלילה… הם ישנים את השעות שלהם"
אמא: "אני לא כל כך רואה את זה, כשאני מגיעה הם מתים מעייפות ומפהקים כל הזמן.
דנה: "אוי אמא, כמה ביקורת יש לך כל הזמן, את ממש מעצבנת"
אמא: "אני מעצבנת? אני בסה"כ דואגת לנכדים שלי וגם לך! את בעצמך מתה מעייפות. ואל תשכחי שאני מוותרת על המון דברים למען עצמי כדי להיות כאן ולעזור לך!"
דנה: "את לא סומכת עלי בכלל ורק מעירה! ואם את כל כך דואגת לי אז תפסיקי להעיר כל הזמן, ואת יודעת מה? אם את כל כך מוותרת על דברים, לכי תעשי מה שאת רוצה – אני כבר אסתדר!"
בום – דנה והאמא שלה עכשיו בכעס גדול.
זוהי דוגמה קלאסית לקונפליקט בין אם שהיא גם סבתא, לְבִּתה הבוגרת.
אמא של דנה מביעה את דאגתה, אך עושה זאת בצורה ביקורתית ולא נעימה, ודנה באופן טבעי, מגיבה בהתגוננות. שתיהן פועלות ממקום של אכפתיות – הסבתא לנכדים ולבת שלה, ודנה להגנה על האוטונומיה והסמכות ההורית שלה.
אמה-מה, הדיאלוג הופך למאבק שליטה, ומכאן הדרך למריבה קצרה ביותר.
לצד זאת, קיים גורם נוסף לקושי, והוא "החוזה הסמוי" בין שתיהן. הרי אמא של דנה הבטיחה לה שהיא תעזור לה עם הילדים. אז עכשיו אמא שלה "תקועה" עם החוזה הזה.
היתרון: היא עדיין מאוד משמעותית בחייה של דנה, ומהווה לה גורם סיוע מאוד רציני. דנה סומכת עליה.
החסרון: אין לה כל כך יכולת לקיים חיים עצמאיים משלה, כי היא "צריכה לעבוד" ולממש את ההבטחה שלה לדנה.
ואילו בצד של דנה, היא "תקועה" עם כל ההערות והביקורות שאמא שלה נותנת בזמן שהיא "ממלאת את תפקידה כמובטח".
היתרון: דנה מקבלת סיוע ותמיכה משמעותי, ותמיד כשהיא צריכה אותו.
החסרון: אמא שלה מתערבת לה בהחלטות, ומעירה הערות של "איך ומה צריך לעשות".
אז… מה עושים במצב כזה?
הבסיס לפתרון טמון לפני הכל בהבנה הדדית ובשינוי דפוסי תקשורת. שתיהן, האם והבת, צריכות להבין שהמצב הקיים אינו מיטיב עם אף אחת מהן, ולשאוף למציאת פתרון שיאפשר לכל אחת מהן לחיות בשלום עם עצמה ועם השנייה.
לשם כך, יש לקיים שיחה גלויה וכנה בהשתתפות שתיהן, באווירה רגועה ומכבדת. בשיחה זו, חשוב לתת מקום בטוח ומאפשר לבטא רגשות ותחושות באופן ישיר אך לא מאשים, תוך שימוש בשפה של "אני".
לדוגמה, דנה יכולה לומר "אני מרגישה פגועה כשאני שומעת ביקורת על גידול ילדיי", ואמה יכולה להגיב "אני דואגת לך ולנכדים, מתוך מה שאני רואה ביום יום, ולכן מציעה עצות".
המטרה היא להדגיש את הכוונות הטובות של כל צד ולהימנע מהאשמות הדדיות.
לאחר מכן, יש להגדיר גבולות וציפיות ברורים לגבי סוג העזרה הנדרשת, תדירותה ואופייה. דנה צריכה להבהיר לאמה מהם גבולות ההתערבות שהיא מרשה, ובסופו של דבר החלטות הן שלה בלבד.
במקביל, יש לבחון מחדש את "החוזה הסמוי" ביניהן ולבדוק האם הוא עדיין רלוונטי ומיטיב עם שתיהן. חשוב להבין שהעזרה של האם ניתנת מרצון טוב ולא מחובה, ולאפשר לה מרחב לחיים עצמאיים. מומלץ לתכנן מראש זמני עזרה קבועים שיאפשרו תכנון זמן נוח לשני הצדדים.
לבסוף, על ידי קבלת כלים נכונים לכך – חשוב לשמור על תקשורת מכבדת ובונה גם בזמן חילוקי דעות. להימנע מהרמת קול והאשמות, ולהתמקד בהבנת נקודת המבט של הצד השני. חשוב באותה מידה להביע הכרת תודה והערכה לעזרה הניתנת, ולזכור שגמישות והתאמה הן מפתח לפתרון מוצלח.
ואם זה לא מצליח לבד – מוזמנים להגיע אלי 😊