ניצה (בטון כועס): אוף איתך יאיר, שוב הכיור מלא בכלים, אני חוזרת מהעבודה וישר רואה את זה. מ-ט-ר-י-ף אותי!
יאיר (מחזיר בטון עוד יותר כועס): למה, את יותר טובה? את משאירה את הבגדים שלך זרוקים על הספה, וגם בכל פעם שאת מפנה את המייבש יש ערימה ענקית על הספה
ניצה (כבר צועקת): אז תקפל את הכביסה לכל הרוחות במקום להזיז אותה למקום אחר ולרבוץ מול הטלויזיה. אתה פשוט עצלן!
וככה המריבה ממשיכה להתדרדר…. עד ל"ברוגז".
כמאמנת לשיפור יחסים, אני נתקלת שוב ושוב במקרה בו לא רק המילים עצמן, אלא גם האופן בו הן נאמרות, הוא גורם משמעותי למתחים וקונפליקטים.
כוחה של האינטונציה, גוון הקול וגובהו, עצום ומשפיע באופן ישיר על האופן בו אנו תופסים ומפרשים את המסרים שאנו מקבלים. בין אם מדובר בטונים גבוהים ונוקבים בזמן מריבה סוערת, או בטונים רכים ונעימים בעת יצירת אינטימיות וקירבה. האינטונציה היא חלק מהותי בחוויית התקשורת והיחסים שלנו.
מנעד האינטונציה הוא רחב ומגוון. הוא יכול לנוע בין לחישה אינטימית לצעקה רועמת. כולנו יודעים שטונים גבוהים וקולניים עשויים להתפרש ככעס, תוקפנות או חוסר שליטה, בעוד שטונים נמוכים ורכים משדרים רוגע, אמפתיה והבנה.
טונים ענייניים או ניהוליים משדרים מעשיות ופעלתנות, וגם כאן יש מנעד רחב של אפשרויות.
חשוב להבין עד כמה האינטונציה שלנו משפיעה על הצד השני ועל מהלך כל שיחה.
בדוגמה איתה התחלתי את המאמר, לו ניצה היתה מתחילה את הדיאלוג בטון רגוע, שמביע את המצוקה שלה כשהיא רואה את הכלים בכיור, יאיר היה יכול להתייחס לנושא באופן שהוא אולי יותר אמפטי, או ענייני, או שהיה מסביר את הסיבה לכך שלא שטף אותם. היות והרגיש ישר מותקף – באופן טבעי, מנגנון ההגנה שלו התרומם, והוא תקף בחזרה…
עם זאת, הרמת קול במהלך דיאלוג טעון רגשית אינה נובעת רק מהתוכן של הדברים, אלא גם מתחושות פנימיות של פגיעה, עלבון או הפעלה של טריגר רגשי אצל אחד הצדדים. כאשר אנו מרגישים מאוימים או לא מובנים, קל לנו להיסחף ולהגיב בעוצמה, לעיתים אף מבלי לשים לב לכך. במצבים אלו, האינטונציה שלנו משקפת את הסערה הפנימית שאנו חווים, זה לא נשלט – זה קורה אוטומטית.
ההבנה כי הרמת קול קשורה פעמים רבות למנגנוני ההגנה הרגשיים שלנו, יכולה לסייע לנו לפתח אמפתיה כלפי הצד השני ולנסות להבין את מקור הכעס או התסכול שלו. במקום להגיב באותו מטבע ולהגביר את הווליום, נוכל לנסות להרגיע את השיחה ולהתמקד בהבנת הרגשות העומדים מאחורי המילים.
אז כיצד נוכל להוריד את הטונים באמצע מריבה ולהפוך אותה ממלחמה להשלמה? הנה כמה כלים מעשיים:
- זיהוי הטריגרים: נסו לזהות מהם הנושאים או הסיטואציות שמעוררים אצלכם או אצל הפרטנר תגובה רגשית חזקה. מודעות לטריגרים אלו תאפשר לכם להיערך מראש ולנהל את השיחה בצורה רגועה יותר.
לדוגמה: אם אני יודעת שבן הזוג שלי מאוד רגיש להערות שקשורות לאמא שלו, אשתדל מאוד להתחיל מראש את הדיון באופן רגוע, שרוצה להגיע להסכמות ולא להטחות אחד בשניה. - נשימות עמוקות: אתם מרגישים שהשיחה מתחילה להתחמם? עצרו את הדיון! תגידו "רגע, אני רוצה לנשום כדי לא להסחף למלחמה". קחו מספר נשימות עמוקות. נשמע פשוט, אבל סופר-יעיל! זה ירגיע את המערכת העצבית במיידית, ויעזור לכם להימנע מתגובה אימפולסיבית.
- הקשבה פעילה ומעבר לביטוי רגשי: נסו רגע לעצור את העצבים, ולהקשיב באמת לדברי הצד השני, גם אם אתם לא מסכימים איתם. מרגע שאתם בהקשבה, האינטונציה שלכם תתחלף. ואז, במקום להרים את הקול, נסו לבטא את הרגשות שלכם במילים ברורות ורגועות. לדוגמה, "אני מרגיש פגוע כשאת אומרת לי את הדברים באופן הזה". הרי לאף אחד מהצדדים אין באמת כוונה לפגוע אחד בשני….
- הפסקה קצרה: אם אתם מרגישים שהשיחה יוצאת משליטה, הציעו הפסקה קצרה כדי להירגע ולחזור לשיחה מאוחר יותר במצב רוח רגוע יותר. זה כל כך יעיל, כל כך עוצר את הכדור מלהתדרדר במדרון. מאפשר לכל צד לנשום ולהירגע.
- שימוש ב"אני" ולא ב"אתה": במקום להאשים את הצד השני ("אתה תמיד…"), התמקדו בתיאור הרגשות והתחושות שלכם ("אני מרגיש…").
לסיכום, האינטונציה שלנו היא כלי רב עוצמה שיכול לחזק או להרוס יחסים. על ידי מודעות לאופן בו אנו משתמשים בה ועל ידי שימוש בכלים הפשוטים שהוצעו כאן, נוכל לשפר משמעותית את התקשורת שלנו וליצור יחסים בריאים והדדיים יותר.