יעל: אז שתקתי. פשוט שתקתי במקום לדבר. בפנים כמובן בערתי מתסכול.
אני: כי?
יעל: כי בדיוק כשבאתי לומר סוף סוף משהו, אסתי הקדימה אותי, וכהרגלה בקודש אמרה דברים חכמים, וידעה גם לצטט כמו חננה מצטיינת מהמייל שהבוס שלנו שלח לכל הצוות לפני הישיבה.
אני: ומה יש באסתי שכל כל משתק אותך לדבר, ולומר את דבריך?
יעל: היא….. היא פשוט סוג של כוכבת. לידה אני מרגישה גמדת-ליליפוט קטנה. כל מה שאני אגיד, לא יהיה בכלל שווה ערך לאופן שבו היא מתנסחת. כשהיא מדברת המילים זורמות ממנה ללא הפסק, כאילו היא תזמורת שלמה והרמונית שמנגנת קונצרט של מילים.
אני: מה חשוב בלהיות קונצרט בכל פעם שמדברים?
יעל: תחשבי על מישהי שמדברת כמו קונפטי עשיר וגדול של מילים, תוכן עשיר וחכם, כמו כשאת שומעת תזמורת שלמה שמנגנת – כל המוסיקה עוטפת אותך, כל הכלים….. זה גדול כזה….מרשים…
חייכתי בחום למשמע הדימויים העשירים של יעל. בהרגשה שלי, מי שיש לה כזה עולם עשיר של דימויים, ויכולת תיאור שכזאת – היא תזמורת בפני עצמה.
שאלתי: תגידי יעל, את יכולה לחשוב גם על מקרים שבהם זה פחות חיובי, להיות עושר של כלים שמנגנים יחד כ-ל ה-ז-מ-ן?
שתיקה. מבט מוסט הצידה. כרסום ציפורן.
יעל: טוב נו, ברור שלשמוע כ-ל הזמן את כל הכלים יכול גם להטריף את האוזן. יכול להיות יותר מדי. רעש ובלגאן, לפעמים זה סוער כזה ומחכים לשקט שבא אחר כך, או לכלים הבודדים שפתאום לוקחים סולו.
אני: ואם את מקשרת את דימוי רעש הכלים הזה, ה"יותר מדי" לאסתי – האם את יכולה לראות איזה קשר כאן?
הכרסום עבר לציפורן השניה, והמבט לצד, כמו תמיד כשיעל חושבת.
יעל: אני מודה שלפעמים אסתי לא יודעת לעצור והיא מדברת המון ודי חופרת. היא מאוד דרמטית, אוהבת את הבמה ושישמעו אותה. לפעמים אני מאבדת אותה. האמת? כשאני כבר מדברת, זה הרבה יותר פשוט, יותר ענייני, ממוקדת.
אני: ובהמשך לזה, בפעמים שאת כן מדברת בישיבות, איך הובנו או התייחסו לדברייך?
יעל: אני מובנת כי כאמור אני ישירה, ובהתאם לזה אני מקבלת התייחסות עניינית.
אני: ומה רע בענייני?
יעל: זה לא רע, פשוט יש איזה שובל מרשים שאסתי משאירה מאחוריה כשהיא מדברת. בהשוואה אליה, אני יבשה כמו חציר.
אני: בואי רגע נשים בצד את ההשוואה לאסתי, ולהאיר רק על התגובות של הבוס שלך והקולגות לעבודה, לאחר שהיא מדברת. מה השוני בתכלס בין התגובות של הבוס והקולגות בין אחרי שאסתי מדברת, לבין אחרי שאת מדברת?
הכרסום חזר לאצבע הראשונה.
יעל: האמת??… לא ממש שונות…. התגובות די ענייניות….
את יודעת מה? אורו לפתע עיניה של יעל, פתאום חשבתי שאחרי שאסתי מדברת, פחות אנשים מגיבים לדברים שלה מאשר בדרך כלל… אולי הם התעייפו ממנה, התחילה יעל לצחוק.
הצטרפתי לצחוק שלה.
אני: אז להשערתי, השובל, הדרמה, המוסיקה וכל ה"שבאנג" של אסתי, זה משהו שמחולל אצלך איזה משהו, שבגללו, את מהססת לדבר, גם אם בסופו של דבר התגובות לדברים שלך, ולדברים של אסתי – די זהות, או אפילו פחותות.
שתיקה.
יעל: אני פשוט מקנאה ביכולת הזו שלה. תמיד רציתי להיות יותר "עסיסית", יותר כריזמתית אולי. ברור לי שאני עסוקה המון בהשוואות.
שתיקה. כרסום.
אני: תגידי, שאלתי בעדינות, יש דברים שאת עושה טוב, עליהם את מוערכת שאסתי לא עושה?
חיוך.
יעל: כן. אני שולחת דוחות או תקצירים הרבה יותר מהר ממנה. הם מובנים, ואין עליהם כמעט הערות. אני גם כוח עזר למנהל בכל מה שקשור לאקסל, שבזה היא לא מבינה בכלל.
אני: אז לי זה נשמע שאולי את לא קונצרט שלם, אבל יש לך יופי של כלים שמנגנים סולואים מאוד מוערכים, אם אמשיך את עולם הדימויים שלך. ואגב דימויים, הדבר האחרון שאפשר לומר עלייך זה שאת יבשה. אני לא מכירה אף "יבשה" שתשתמש בכזה עולם דימויים עשיר באופן שאת משתמשת כשאת רוצה לתאר משהו…
יעל חייכה חיוך רחב. אצבעות כף ידה שהיו לאורך כל השיחה מצע לכרסום, חזרו יחד עם כף ידה לנוח על הירך.
כשאנחנו עסוקים בהשוואות לאחרים, אנחנו פעמים רבות מחמיצים את הייחודיות שלנו. אנחנו שוכחים את ה"יש" שלנו, ואת כל הכלים שיש בתזמורת של כל אחד מאיתנו.